בואו נדמיין שאנחנו נמצאים ברגע שבו האדם הצליח להדליק אש בפעם הראשונה.
זה רגע מדהים. פתאום יש לנו שליטה על כוח אדיר שתמיד חלמנו עליו וההתלהבות בשיאה. ה״חולמים״ֿ שבינינו, ה- early adopters, מבינים מיד את הפוטנציאל. הם מדברים על כך שאפשר להתחמם בלילות הקרים, לבשל אוכל, להאיר את החלל, להרחיק חיות טורפות ועוד. כולם נרגשים ומלאי אנרגיה לאור הגילוי המדהים הזה.
אני יכולה לדמיין לעצמי שהיו גם אנשים שחששו. האם אני יכול לשרוד בעידן שבו אנשים מצליחים להדליק אש ואני לא? מה זה אומר עליי שבזמן שאני מפחד מאוד מאש, אנשים אחרים כבר מתחילים לדבר על שיפור טכניקות ועל איך יוצרים מדורות גדולות יותר?
כבר הבנתם את הכיוון שאני מצביעה עליו? זה בדיוק מה שקורה עכשיו עם בינה מלאכותית.
לכבוד היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, אני רוצה לדבר על הכלי הכי מהפכני שיש לנו – ועל איך אנחנו, בלי כוונה, גורמים לאנשים שהכי צריכים אותו לפחד ממנו.
יש לנו כלי מדהים – אבל אנחנו יוצרים סביבה שגורמת לאנשים לפחד ממנו
בינה מלאכותית יכולה להיות להיות עוזרת אישית מדהימה שעוזרת לארגן משימות, לפרק פרויקט גדול לחלקים קטנים, לבדוק שלא נפל דבר בין הכסאות, לנסח טוב יותר, לתעדף נכון, לסייע לנו מאד איפה שאנחנו מתקשים. אלו דברים שעד לא מזמן היו נחלתם של מנהלים בכירים עם מזכירה אישית.
אבל משהו מוזר קורה: דווקא האנשים שהכי יכולים להרוויח מזה – מפחדים לגעת.
בשיחות שלי עם אנשים שאני מלווה בהייטק, אני שומעת את זה שוב ושוב. מפתחים מוכשרים עם אוטיזם שנאבקים עם ארגון משימות, אנליסטים חכמים עם הפרעות קשב שמתקשים לתעדף, אנשים עם חרדות שצריכים אישור שמה שהם עושים זה בסדר. כולם יכולים לקבל עזרה אדירה מבינה מלאכותית – אבל כשאני מציעה להם לנסות, אני רואה כמה הם מפחדים.
"אני לא בטוח שאני יודע איך להשתמש בזה", "כולם כבר מומחים בזה ואני מאחור", "אני לא מבין בזה", "אני נאבק להשלים את המשימות שלי, אין לי זמן ללמוד את זה".
והם צודקים. שינויים הם באמת מפחידים. במיוחד לאנשים שכבר מתמודדים עם אתגרים אחרים. אבל יש משהו נוסף שאנחנו עושים, בלי כוונה, שהופך את המצב ליותר גרוע.
אנחנו, כחברה, כהייטק, כארגונים, מציגים את זה בצורה שמגדילה את הפחד.
רבים מאיתנו מתרגשים. אנחנו רצים קדימה. אנחנו מדברים על "מהפכה", על "שינוי משמעותי", על כמה מהר הכל זז. אנחנו גם מציגים את הבינה המלאכותית כפרויקט של הארגון. "אנחנו מטמיעים בינה מלאכותית", "אנחנו משדרגים את התהליכים", "אנחנו מתייעלים". זה נשמע כמו משהו שבא מלמעלה, משהו שהארגון עושה בשביל עצמו ולא בשביל העובדים (וכנראה במקרים רבים גם על חשבונם של העובדים).
תוסיפו לזה שכל יומיים מישהו מפרסם פוסט על "הכלי החדש והמדהים שגילה״ ועל עודף הכלים האדיר שיש היום בשוק.
התוצאה של הכל ביחד? בלבול.
תחושה שזה כבד עליי. תחושה שאתה בכלל לא מבין מה קורה, בזמן שכולם כבר מדברים על הכלים המתקדמים ביותר.
יש הרבה אנשים שמתמודדים עם התחושות האלה, אבל עבור אנשים עם מוגבלויות, שכבר מתמודדים עם חוסר בטחון, עם קושי לבקש עזרה, עם פחד מטעויות – הבלאגן הזה מרתיע לחלוטין.
הטוב שקורה כשמתגברים על הפחד
הנה שני סיפורים קצרים על שני אנשים שאני מלווה.
הראשון הוא מפתח תוכנה, אוטיסט. מוכשר בטירוף, כותב קוד פורץ דרך, אבל תמיד התקשה עם תיעוד האלגוריתמים שלו והצגתם בצורה מסודרת, עם בחירת שמות משתנים ופונקציות שיהיו ברורים לא רק לו. חודשים הוא התנגד לנסות בינה מלאכותית, עד שיום אחד ניסינו ביחד, ממש ככה בקטנה, רק לבקש מ-ChatGPT לעזור לו לארגן רעיון אחד. זהו. לא עשרה כלים, לא מהפכה, רק לנסות.
הוא קיבל מזה תיאבון, והיום, כמה חודשים אחרי, הביצועים שלו השתפרו בצורה משמעותית. ההמנהל שלו מנהל אותו הרבה פחות, הוא יותר עצמאי, יותר בטוח, יותר מרוצה. והוא משתמש רק בכלי אחד. זה הספיק.
העובד השני הוא עובד עם הפרעת קשב שהתקשה לנסח דוחות. הוא חכם, מבין את החומר, אבל הוא פשוט לא הצליח לכתוב. הוא השתמש ב-Copilot שעזר לו לנסח. הוא לא כתב במקומו שום דבר, הוא לא ׳החליף׳ אותו. הם עבדו על זה יחד. הוא וה-AI. היום כולם מרוצים ממנו יותר והקצב שלו השתפר.
אלה שני סיפורים מאוד קצרים, אבל הם לימדו אותי משהו חשוב.
כשמסבירים לאט, כשלא לוחצים, כשמסבירים בצורה טובה על הערך, מדגימים איך הכלי הזה עוזר, זה מצליח!
אז מה מנהלי גיוון והכללה צריכים לעשות עכשיו?
האם המסר של מה שכתבתי בינתיים הוא שאנחנו צריכים להפסיק להתלהב מהטכנולוגיה האדירה הזו? בוודאי שלא. גם אם נרצה, זה לא בידיים שלנו.
אז מה כן?
- חשוב שנבין את המצב. חשוב שנראה את המציאות דרך העיניים שלהם. בזמן שאנחנו מתלהבים, הם ממש חוששים. תנסו לחשוב על זה מהזווית שלהם ותראו שהחששות שלהם באמת מובנים.
- כדאי לשנות את האופן שבו אנחנו מציגים "הטמעה ארגונית". זה נשמע מפחיד מאוד ולפעמים זה נשמע גם כמו מילים יפות ל״הפיטורין בדרך״. אף אחד לא רוצה לאמץ טכנולוגיה שתגרום לפיטוריו. תתחילו לדבר על "כלי אישי". תציגו את זה לא כפרויקט של ההנהלה, אלא כעוזר אישי בכיס של כל עובד. תנו להם להרגיש שזה שלהם ולא רק של הארגון. כי זה באמת ככה.
- תסייעו לבחור, תתמקדו בכלים ספציפיים. נכון שלחלקנו, כמות הכלים מרגישה כאילו אנחנו בחנות צעצועים, אבל תשאלו את עצמכם אם אתם באמת צריכים להציג השבוע עשרה כלים. תתחילו עם אחד. משהו פשוט שעוזר בצורה ספציפית וברורה.
- צרו מרחב בטוח להתנסות. אנשים עם מוגבלויות לא צריכים "הכשרה ארגונית" עם 50 איש באולם. הם צריכים מישהו שיושב איתם, בשקט, ועוזר להם לנסות משהו קטן. בלי לחץ, בלי ציפיות, בלי תחושה ש"כולם כבר יודעים". ספקו הזדמנות הוגנת, מותאמת, להצטרף למהפיכה.
- הדריכו את המנהלים. מנהלים צריכים לדעת לעודד, לא ללחוץ. לומר "בוא ננסה ביחד", לא "כולם כבר משתמשים בזה". להראות שזה בסדר לא לדעת, שזה בסדר ללכת לאט, שזה בסדר לטעות.
- אל תתביישו לקבל עזרה. לא נולדתם מומחי בינה מלאכותית. קחו מישהו שמבין את העולם הזה טוב יותר מכם ושיעזור לכם לבחור מה באמת מתאים לארגון שלכם, לצוות שלכם, לאנשים הספציפיים שאתם מכירים. זה בסדר גמור. זו חוכמה, לא חולשה.
- התייחסו לזה כתהליך. זה לא קורה ביום אחד. אנשים צריכים זמן, תמיכה, ואישור שהם עושים את זה נכון. אל תעזבו אותם אחרי ההכשרה הראשונה. תמשיכו ללוות בדרך.
זו ההזדמנות שלנו לעשות את זה נכון
בינה מלאכותית יכולה להיות העוזר האישי שאנשים עם מוגבלויות חלמו עליו. היא יכולה להקטין את האתגרים שלהם, להוריד מהם עומסים רגשיים, לעזור להם להביא לידי ביטוי את היכולות שלהם, לאפשר להם להיות יותר עצמאיים ובטוחים.
אבל זה יקרה רק אם אנחנו, כארגונים, נדע להנחות את זה נכון.
לנו, מובילי גיוון והכללה, יש את הכלים ואת האחריות להוביל את הארגון בכיוון הנכון.
הנגשת התמונה: אדם יושב מול מחשב בחדר אפל, מביט בהיסוס על מסך שמציג אש בוערת. התמונה נוצרה בעזרת AI
