"יש סיפורים קשים ממני, דחופים ממני. מה שעבר עליי זה לא באמת רציני ביחס למה שאחרים עברו".
את המשפט הזה אמרה לנו מישהי שבתקופת המלחמה שירתה באחת ההתארגנויות של החמ"ל האזרחי. היא לא הייתה בשטח. היא "רק" ישבה מול מסכים, שמעה, ראתה, ניהלה.
ה-10 לאוקטובר הוא יום בריאות הנפש הבינלאומי, והשנה, כמו בשנים האחרונות במציאות הישראלית, קשה לדבר על היום הזה בלי לדבר על פוסט טראומה.
אחת הבעיות המרכזיות בפוסט טראומה היא ההכחשה והחשש להיתפס כחלשים.
עם זאת, השיחה עם אותה אישה מצביעה דווקא על אתגר אחר שחשוב לדבר עליו. היא הרי לא מכחישה את הפוסט-טראומה. לקח אמנם זמן אבל כשדיברתי איתה היא כבר הייתה מטופלת, והיא מדברת על זה בגלוי.
האתגר במקרה שלה, ובמקרים רבים אחרים, מגיע כשמנסים לדרג את הפוסט-טראומה.
יש פחות פוסט-טראומה?
למרות שהיא "מודה" בפוסט-טראומה, היא עדיין מוצאת את עצמה מסבירה די הרבה. קצת מתנצלת אפילו. היא הרי לא הייתה בחזית באמת. היא מרגישה שאין לה את הזכות לבקש עזרה או הנחות. היא לא "הרוויחה" את זה, בניגוד למי שהיה שם באמת, בשטח.
חשוב להבין: אין פה יותר. אין פה פחות. פוסט-טראומה היא פוסט-טראומה. אין תנאי סף. ההשפעה יכולה להופיע אם היית שנה בשטח או אם ראית דברים קשים מאוד מבעד למסך לתקופה קצרה.
עם זאת, לצערנו, בעולם האמיתי הניסיון לדרג את עוצמת הפוסט-טראומה בהחלט קיים עדיין. זה מגיע משני הצדדים: גם איך האדם רואה את עצמו וגם איך הארגון רואה אותו.
מה אנחנו יכולים לעשות בתור ארגון?
אנחנו מאוד עסוקים היום בלחפש את הקריטריון. כמה זמן היית? שירות פעיל? איפה בדיוק? האם זה נחשב? אנחנו מחכים לראות את הנתונים על הנייר. "כמה אנשים באמת צריכים התאמות".
זה קורה, אנחנו שומעות את זה מארגונים כל הזמן. זה פספוס גדול.
האחריות שלנו כרגע היא לחשוב הפוך: לתכנן מראש מתוך הנחה שיש היום הרבה מאוד אנשים שמתמודדים עם אתגרים נפשיים, גם אם הם לא אומרים את זה. ארגון שמתכונן למציאות הזו הופך לגמיש יותר, בשעות, בציפיות ובדרך שבה מנהלים מגיבים.
מעבר לכך, כדאי להעלות את הנושא הזה לדיון ברמת הארגון. בתקופה האחרונה עשינו בתעשייה צעד חשוב ויש תחושה שיש יותר פתיחות סביב הנושא, ובכל זאת, יש עוד הרבה מקום לשיפור. חלק מזה קשור גם ל"עוצמה" של הפוסט-טראומה. העובדים צריכים להבין שיש להם עם מי לשתף, אפילו אם זה מרגיש קטן או לא עומד באיזשהו "קריטריון".
גם התזמון, למתי להיערך? הוא מאד חשוב
ההשפעה של הפוסט-טראומה מגיעה לפעמים הרבה אחרי האירוע. יש לא מעט סיפורים של לוחמים ולוחמות שהפוסט-טראומה הופיעה הרבה אחרי שהם חזרו הביתה, כשהמוח סוף סוף הרשה לעצמו להתפרק. יש משהו בעשייה ששומר עליך. וכשהעשייה נגמרת, ההגנה נגמרת איתה. זה נכון גם לגבי אלפי המתנדבים שהיו מאד פעילים באופן אינטנסיבי חודשים רבים.
חשוב מאוד שנדע את זה, כי יכול להיות שיש לנו ברגע זה במשרד אנשים עם פוסט-טראומה שרק מחכה להתפרץ. העובדים לא מדברים על זה ולא משתפים, כי לפעמים גם הם בעצמם עוד לא יודעים את זה.
אם דיברנו על הקריטריונים, צריך לקחת בחשבון גם את הנושא של התזמון, מה שקוראים טריגרים. לצערנו, יש כל הזמן אירועים שיכולים להשפיע, כמו שראינו ממש לאחרונה עם הטיסה מדובאי. לצורך הדוגמא, עובד יכול להרגיש שהוא חווה תופעות של פוסט-טראומה היום, גם בעקבות האירוע הספציפי הזה, וגם בעקבות ה-7 באוקטובר שקרה לפני שלוש שנים.
המשמעות היא כפולה:
1. אנחנו צריכים להיזהר, לא לטעות עם השאלה של "למה רק עכשיו באת עם זה?"
2. אנחנו צריכים להיערך לכך שיש גל גדול של אנשים שנצטרך להתייחס אליהם כמתמודדי נפש, עם חרדות, עם פוסט טראומה, לא משנה אם הם כבר מאובחנים או לא.
אז איך עונים על השאלה "האם אני מספיק פוסט-טראומטי"?
אין תשובה, והשאלה עצמה לא צריכה להישאל. אף אחד לא צריך "להרוויח" את הזכות להתמודד ולבקש עזרה או גמישות. לא משנה איפה היית, כמה זמן ומתי ולמה זה התחיל. אנשים לא בוחרים את זה, זה מתפרץ אצלם.
ביום בריאות הנפש השנה, אנחנו מזמינות ארגונים להפסיק לחפש את הקריטריון ולהתחיל להיערך. ארגון שמבין שאין דרגות של קושי נפשי הוא ארגון שאנשים מרגישים בו בטוחים לשתף.
כולם ירוויחו ממצב כזה. גם העובדים, גם הארגון וגם החברה הישראלית.
